ערב פתוח - יום ד', 17.8, בשעה 18:00

ביום ד', 17.8, בשעה 18:00, יתקיים בבית הספר לעיצוב של מכללת אורט סינגאלובסקי ערב פתוח. המועמדים יקבלו כל המידע על מסלולי הנדסאים השלמה לתואר B.A, יפגשו עם ראשי מחלקות ויוזמנו להתרשם מעבודות הגמר של סטודנטי תקשורת חזותית.

יום וואקום - אתם מוזמנים!

ב - 02/08/11, אריגנ'ט עורכת אירוע בנושא אומנות דיגטלית ביום זה יתנו 12 מרצים מהמובילים באומנות הישראלית הרצאות, אנימטורים, קומיקס, וידאו, קרקטוריסטים, עיבוד תמונה, Post Production, ZBrush ועוד... 

בהרצאותיהם יציגו את הטכנולוגיות והרעיונות האחרונים בנושא אמנות דיגיטלית.

האירוע יתקיים ב - ZOA ת"א (בית ציוני אמריקה),  יום זה מיועד לכל מי שבתחום - וכמובן גם מרצים / מורים / סטודנטים.

מספר המקומות מוגבל, ולכן מומלץ להירשם בהקדם. עלות לסטודנט היא רק 20 ש"ח.

עלות למי שאיננו סטודנט 40 ש"ח בהרשמה מוקדמת.

סטודנטים יקרים, אפרופו וואקום...

מהיום תוכלו להנות משימוש בעוד 20 לוחות דיגיטליים שהגיעו למכללה. מי שעוד לא התנסה או אפילו לא שמע על הכלי המצויין הזה,שנקרא וואקום, או לוח גרפי דיגיטלי, מוזמן לבקר באתר הבא:
http://www.wacom.com/

שורשים באוויר

"זה ציפור? זה מטוס? לא, זה גרניום!” – מסתבר שהירוק מצא לו טריטוריה חדשה בפרויקט עתידנישל משרד האדריכלים Rael San Fratello – השמיים. בערים כמו שיקגו, ניו יורק וטוקיו כבר מזמן אפשר לראות גגות של בניינים פורחים. גינות מרהיבות ושדות רחבים מבצבצים להם מהקומה ה-30, ומלבד מקום מרגוע לדיירים הם מהווים פתרון יעיל לבעיות של איכות הסביבה: בידוד חום וקור, הפחתת רעש וזיהום אוויר, ובאופן כללי – מוריקים את  קו הרקיע. אבל כעת, הגנים המרחפים בשמיים של ראל סאן פראטלו עומדים לעשות יותר. הרבה יותר.
משרד האדריכלים לקח את המוטיב הטבעי של הצמחים (להתפשט במרחב, לטפס על מרזבים וקירות ולצוץ בין סדקי מדרכות) ומיקם אותו בשמיים. ואם זה לא שאפתני דיו, הוא גם חיבר אותו למוטיב נוסף מעולם החי – נדידה בלהקות. הגנים, הנראים כמו וריאציה שמיימית לישו המהלך על המים, ישתלשלו מספינות אוויר גדולות הנשלטות בשלט רחוק. כל ספינה תאגד אלפי צמחים הקשורים לקנוקנות ארוכות, ועל כל צמח כזה יותקנו חיישני תנועה, רוח, אור, זיהום אוויר, לחות וטמפרטורה. בנוסף לכך, כל צמח יוכל להתנתק מבסיס האם שלו.

הצמחים החכמים ינדדו בשמי העיר בלהקות ויספקו צל, רטיבות, חמצן, וכמובן גם צבע, לאזורים אורבניים נטולי ירוק. ספינות האוויר תוכלנה לנוע לכיוון אזורים שבהם אפקט החום העירוני הוא הגדול ביותר, להגיע לנהר מזוהם ולשנות את הרכב החומרים המזהמים, או לנדוד לפי עונות בחיפוש אחר הסביבה הטובה ביותר לשימור חיי הצמחים, ממש כמו להקת ציפורים.
בעולם שעל סף פיצוץ אוכלוסין, כשבערים הגדולות יש פחות ופחות קרקעות לגנים, פארקים ושטחים ירוקים – החזון העתידני הזה נראה כמעט מתבקש…

ריספקט, איזראל

שבוע העיצוב במילנו הוא מוקד עלייה לרגל לחובבי העיצוב וסמן לחידושים הבאים עלינו בשנים הבאות. השנה התרחב הייצוג הישראלי, ובתערוכה המקיפה "פרומיס דיזיין", שאצר המעצב הישראלי שחי באיטליה אלי רוזנברג, היה אפשר לראות 50 מעצבים ישראלים שהציגו את הסצנה המקומית, כשהדגש הושם בעיצוב רעיוני ולא מסחרי. בין שאר המעצבים השתתפו פיני ליבוביץ, טל גור, סטודיו DAG, רדיש ואחרים. עוד הציגו סטודנטים מבצלאל לתואר ראשון ושני, וחברת "טאלנטס דיזיין" בהנהלת האדריכל גל גאון, שמייצגת מעצבים ישראלים בארץ ובחו"ל, כמעין גרסה מקומית לדרוך דיזיין ההולנדית. בעבר זכה הייצוג הישראלי במילנו לתהודה ולהצלחה בינלאומית, בעיקר בכתבות עיתונאיות ובייצוג בתערוכות. יש לקוות שגם הפעם תחזור ההצלחה על עצמה, ואולי תתבטא גם בחוזים מסחריים.

רגבה תחת גג אחד

חנות קונספט גדולה ויוקרתית של רגבה מטבחים נפתחה במתחם הממגורות בבני ברק באירוע חגיגי ורב-משתתפים. באותו מעמד סיפר מנכ"ל רגבה בני לרון על חזון החברה כפי שהוא מתבטא באולם התצוגה, שהושקעו בו כ-5 מיליון שקל, ואשר פונה לקהל מגוון, ובמיוחד לאלה המלווים באדריכלים ובמעצבים המחפשים פתרונות לכל הבית.
האדריכל יוסי פרידמן, שעיצב את חלל התצוגה בתוך ממגורה שהותאמה לעקרונות בנייה בת-קיימא, התמודד עם אתגר אדריכלי מורכב שדרש חשיבה מקורית והענקת משמעות חדשה למבנה. בעודו שומר על המעטפת המקורית עיצב פרידמן מבנה בן שתי קומות, כשהמתח בין הגרידים – זה החיצוני וזה הפנימי – יוצר חללים מפתיעים בפרופורציות שלהם. במיוחד תורם לאווירה חלל התקרה, שבעבר נשפכו מפתחו גרעיני תבואה, וכעת משמש כקופסת זכוכית אדירה השופכת אור מסונן לקומה העליונה, כמעין קולט אדים ענק המצוי במרכזו של מטבח. לדברי פרידמן, הבחירה של רגבה בחלל הממגורות להקמת חנות קונספט הוא מעשה אמיץ ופורץ דרך, המשלב בין שימור היסטורי לחדשנות.
בהתאם לקונספט החדש החנות מציעה גם מוצרי חשמל, כיורים, ברזים ומשטחים שונים, כחלק ממחויבות רגבה לספק פתרונות תחת קורת גג אחת, במתכונת של One Stop Shop. בקומה השנייה אפשר למצוא תצוגת חדרי שינה, אמבטיות (שימו לב לכיור הקוריאן), ארונות קיר וחדרי ישיבות. קומת הכניסה, מטבע הדברים, מוקדשת לתצוגת מטבחים במגוון דגמים ובטקסטורות. המאפיין הכללי במטבחי קולקציית 2011 מושפע ממגמות החדשנות בעולם העיצוב: השראה מן הטבע וחיבור לאדמה, חומרים טבעיים וגימור עשיר ורך. הצורך בפתיחות ופשטות, תוך מיזוג טבעי בין המטבח לסלון, ממשיך להיות רלוונטי. השפעת הטכנולוגיות החדשות מאפשרת פתרונות מורכבים וטקסטורות רבות-הבעה עיצובית. הצבעוניות הכללית רכה, בגוני אפור, לבן שחור.
רגבה מטבחים, שהחלה את דרכה ב-1946 כנגרייה של ייקים במושב רגבה, צמחה עם השנים לחברה המובילה בענף. החנות במתחם הממגורות הוא הסניף ה-17 של החברה.

רגבה, מתחם הממגורות, הלח"י 24, אזור התעשייה בני ברק

Spagehetti Building

נלקח מכאן

Wow, there sure are a lot of things to tell you about but I’ll start from the beginning

which is only way that I am allowed to post on this particular web site anyway.  This is a follow up on last week’s article about some different materials to think about in your class building bridge projects or anything else that it would be useful for.   Have you ever thought about, here it comes, PASTA?  Yup, I’m not kidding you.  It is a material that is easily obtained, a lot cheaper to buy than Balsa Wood and if it doesn’t work for you, you can eat it minus the glue of course.  I have been using it for awhile and have discovered some interesting ways of using it.  I’m going to cut and paste an article I wrote awhile ago and it did stir up some interest.  At the present I am building a bridge just over 24 inches long.  It will be submitted to you hopefully in the near future.  I first started to work with Linguine but wow you have to be steady and somewhat patient too.  The older children might be okay with that but teachers out there know better than me what age would be appropriate.  Since after first using Linguine, I have moved up to Fettuccine.   It works great and it is a lot easier to work with.  However, there are some setbacks with it.  Cutting always seems to be a problem, since it doesn’t always cut where you want it to because of its brittleness.  Following a pattern you draw out in 2D and then filled in with glue.  I’ve been using Elmer’s wood glue watered down but I don’t want to re-write the article here.  Read my article and I think you will understand what I did more easily.  You can also find it on http://www.mcadcafe.com/  down in the pink section left-hand side under Spaghetti Building.  Oh yes, I am certifiable which means to say that those guys in those nice clean white suits just haven’t caught up with me yet.  Hey, this is for a good cause right?  Our kids and they are worth it.  I work to serve you the teachers out there.   I’ll pick it up again on the other end of this article

.

Spaghetti Building Part 1

I know that this is going to sound kind of “way out there” but I am building one of these at this writing and it works, it works very well.  (Please do take this idea and run with it.  Talk it over with some of your school kid’s teachers.  Do it as a father son or father daughter project.  However I would not recommend doing this with your wife because then she will know who took her pasta.)  So here it is folks.

This is for the pre-engineering school building projects like bridge building, that are tested later on after they are built to scale models.   I know that materials like balsa wood are being used which could be kind of expensive in large quantities, enough to outfit a big class or even groups of youngsters in the same class.   I have done some experimentation and a feasibility study which led me to use Linguine Spaghetti (first time around) and Elmer’s Wood Glue diluted to 50% strength so it runs into the joints needed to become permanent.  This “Spaghetti Building” material as I call it, is much cheaper than balsa wood.  I am constructing a bridge now using two main base supports and proper bridging to hopefully support a one pound weight in its middle section.  Here is how I am doing it.

First I produce a 2Dimensional design (computer or sketched by hand) using SolidWorks for the design of the bridge and its component parts and then printing it out at full scale which can still be done on normal typing paper for individual sub-assemblies of the bridge.  I then tape that 2D print out down onto a flat piece of plywood or other flat surface so I can assemble the individual pieces on top of the taped down printed design.  Using a small pair of wire cutters or toenail clippers, I size them up by cutting the linguine pieces that are going to be superimposed on top of the printed out design.  Small pieces of tape can be used to hold the pieces down in place until all the parts are glued together using very small drops of the diluted glue.  I am using tooth picks to pick up a drop of glue and then place it where I want it to be.  I also use a large commercial finger nail emery board to sand down lengths that might have been cut a mm too long or have un-squared ends and need just a little shortening or smoothing.  The glue as I stated before is diluted by 50% with water so it runs into the joints better.  Gluing only one side with a very small drop of glue is best at this stage. .  You don’t want it to glue itself down to the paper below it, so use very small drops of glue at first.  In about one hour or less you can cut the tape off and peel it back from the immobilized taped pieces and carefully flip it over to glue the other side.  In tests that I have done by over stressing the parts and assemblies, rarely have any of the glued joints broken.  With proper bridging techniques and reinforcement of these structures it can become amazingly strong.  2D designs become 3Dimensional after they are glued together using exact mirror images of itself to form solids instead of just flat surfaces.

This method of building is much cheaper and I’m not going to add the comment that “you can eat it too.”   Let’s just say that it is cheaper and more flexible in its abilities than balsa wood.  It can also be bent to the proper shapes by soaking it in hot water for a few minutes until it becomes (yes you guessed it, Al Dente) and then formed and let dry and finally glued in place to whatever assembly you are working on.  As we all know, there are many different shapes and sizes to this excellent model building material.  For instance Lasagna can be made into a road driving surface or siding on a house or perhaps a roofing material.  This method can be instrumental in teaching patience and hand, eye coordination and finger dexterity along with proper bracing methods for building a strong structure.  I have no data on the engineering characteristics of my spaghetti building material, so I will have to leave that up to people that can generate that kind of data to this very easy obtainable building material.  Those engineering physical characteristics of the material needed for a computer analysis cannot be done for the testing on this design material and we must resort to an actual physical stress test on it.   At least not until someone can do those physical characteristics of Pasta.  After the many hours of building it, some people might not fancy destroying the model during the engineering testing phase. For an even stronger structure, yes you guessed it again, you can use spinach pasta.  My bridge is gaining in stature and strength all the time and it is getting impressive looking.  Even my wife stopped shaking her head at me and has come closer to look at it.  Perhaps she is sizing it up for whatever pot to use on it.  I don’t know.  I remember many years ago putting together a balsa wood top wing piper cub with those materials but of course that utilized very thin balsa wood.  A flying spaghetti plane would be a first here.  Who ever got hurt on one built with spaghetti?  I know you are laughing while you are reading this but there it is sitting on my work bench standing up on its own, ready to be mated to the other component structures.   I know as long as my house roof doesn’t leak it should stand up on its own and support that one pound weight or more.  You don’t have to be crazy to think outside of the box but it sure helps at times.  If you don’t believe me then you have to try it.  I think you will be amazed at what can be created with some imagination, sound engineering and some time.  If you are not successful then what have you lost, maybe some lunch or dinner?  Look at the handiwork that those with imagination and creativity can come up with in arts and crafts, when they use an idea others haven’t used yet.  The finishing on this would be to use some food coloring or non-toxic paint (in case you are made to eat what you stole from your wife’s food cabinet to do this project) or maybe to spray the whole thing with a liquid plastic to help it stay nice.  This is pretty way out I will admit but it works very well, really.  Bon appetite, or er I mean, Good Building, your choice.   A more definitive look into how this is coming along and the procedures I use is down below.

     This picture shows the two bottom bridge supports.  I’m still bracing things in between the two halves.  Here I have four halves that were the same and that makes two pairs of three dimensional parts.  Click on pictures for a larger picture.

Here is another screen shot of the “Spaghetti Bridge Building Project” along with my work board.  I will explain the use of these tools down below in the next picture to come under this one.



Starting from the top left of the board you will see the glue that I am using.  I’m diluting it to 50% of its consistency so it runs into the tiny spaces of the noodle joints.  This works out good but not perfect.  If you are not careful it will run onto the paper printout that is used for a template to build upon.  Then comes the box of spaghetti.  Keep in mind that this is a very thin type of pasta and it can be considered to be an extra level of difficulty.  This could be good practice for surgeons.   Next we come to the two pill containers.  Great news here.  The glue does not make a mess inside of it by coating the inside.  For some reason the glue due to cohesion drains back nicely even after a rough shaking of the contents to keep it mixed well with the water.  The second bottle contains those small leftover pieces that can be used somewhere I’m sure.  “Waste not want not.”  The round black magnets add weight to hold down parts that are springy.  Anything similar would work.  They also are easily added to for more weight in an area and don’t slip off of each other.  The only problem I had with them is that you have to get the polarities right or you will push the one off that is there already and cause a compound fracture of a part.  Luckily the parts are cheap and easily procured.   The tape is used to hold parts down to the paper template so you can get things glued together following the pattern you made.  Since this building material is very light in Mass, it doesn’t take much for it to move when bringing other parts ready for gluing into the assembly.   Afterwards you could use the tooth picks to pull up the tape so you can get an edge to pull it back off of the part.  Toothpicks used for the project are the preferred gluing choice so far.  Small droplets that do not fall off from the tip when you are holding it up vertical seem to be the ideal amount of glue.  In the paper plate are my wet paper towels to clean the fingers of glue. Another alternative method for gluing could be a very good eye dropper with a small tip for more precision in placing of the glue.  I would have reported on this possible method but I cannot find my wife’s eye droppers.  I think she is starting to hide things on me.  Could be?  The wet paper towels of course keep the toothpick points clean from any residue of glue.  Keeping the fingers cleaned of glue is very important in this project because these pieces are like magnets to anything that will glue them together including fingers and nervous perspiration.  I found one small piece on my eyeglasses after I adjusted them.  I looked for quite awhile and never found it until I took a break.  You get the idea.  I tried a scissor to cut the spaghetti and although it did work okay it was awkward to use a normal pair to do this with.  A small pair of toenail clippers works very well for this project using Linguine.  Another problem I found with the cutting of the spaghetti is that the piece you cut usually goes flying across the floor if you don’t stop it by using the wet paper towels or a small box to act like a backstop.  I tried a shear cut method using the box cutter but it creates more of a problem then it solved and is too dangerous to use in classrooms.  I’ve had to keep students in mind at all times during this creation and it is all about them anyway.  Now we move over clockwise to the emery board used by women mostly to do their fingernails.  By the way, fingernails can be very useful tools in doing this by adding to the picking up ability of these parts from a flat surface area.  Girls might have a decided advantage with them.  I keep mine short so I can type which works out fine for me, but not so good for this act.  Oh yes, the emery board is used to sand down a part that might be a millimeter or so too big or have a jagged edge.  Just rubbing it on the medium rough surface can quickly shorten the part.  No biting off the extra is allowed.  This emery board was donated by my Umbrella Cockatoo who does not like it at all and she doesn’t even want it back.  It also pays to have a very smooth flat surface to work on.  Any deformation of the surface (my plywood work surface has a small curve in the side that I am working with) can be detrimental to producing continuity of parts that are meant to be alike in symmetry.  I don’t think I missed anything but you know how to get in touch with me to ask me if I did.  One last point.  Enjoyable music playing in the background lends a more pleasurable assembly of these parts.  Angel hair spaghetti is even smaller in diameter than the linguine.  I would not advise it unless your mental health insurance is paid up.  I purposely picked this size figuring that larger sizes would be even easier.  I know I am right about that without even using something bigger like Fettuccini.  Bigger is easier but smaller is more impressive.   Here are a couple of more pictures down below.

Well that’s all Folks.  Have I given any ideas to you to consider?  I hope so.  Please get this to anyone that is doing these jobs in the schools or even arts and crafts departments.  Believe it or not the Supermarkets carry all of the supplies you need.  That was one of the parameters for doing this feasibility study.  Materials had to be easily obtained from places like that.  I’ll keep you posted on the finishing of this project just as soon as my wife lets me back into our house.   Bye.  Richie Williams

The above article was done awhile ago and posted on MCADCafe.com which is an engineering type of web site and since that was published, I have been allowed back in our house.  Terms of surrender are not allowed to be posted here.  Here are a few more pictures for you down below with quick and simple explanations.

Yes, I had to go invent a Pasta Cutting Machine.  It uses a Dremel Tool with foot pedal switch and cuts with much more precision with very small cutting teeth on the circular blade.  All plans and the article about it I will make available upon request.  I used SolidWorks 2007.

Trying to find out the very best methods is not easy.  I must use experimentation in order to find you the best solutions that I can.   Angle pieces cut easier now but this is a little higher end solution to cheaper ones that I have tried to find for you.  Tools need to be very sharp first of all.

The paper cutter works but I only advise teachers and not students to use this.  However, if you would like to precut the pieces for your youngsters than this can work I guess.  Slow and not fast cutting seems to work better.  Also, for whatever angles you are going to cut notice the plastic triangles I used to set the angle of cutting.  There is a 45 degree triangle there in the upper left.  A little trial and error can work wonders with this method.  Large Emory boards do wonders with taking off any hang nails, excuse the pun.  Careful on your selection of Pastas.  Check with those that know but some flat Fettuccini brands are not exactly flat.  This greatly adds to the difficulty of any project.

To show you what is possible after trying different things out.  The picture down below is a beginning chassis of a helicopter.  After forming the outside structure it would be covered in tissue paper and spray coated with a plastic.  Light as a feather but my Cockatoo would not donate any for this project.  She is keeping a very close eye on me along with my wife.

I bring your attention to another method that might work out with the large plastic IV syringe.  This is not used for under the skin or intravenous  insertions.  It has plastic tips.  This is an experiment in progress folks.

Well that’s all there is to tell you with this experiment  using different materials that can be used in your classes.  I'm going to go shopping at our supermarket for more ideas on this subject.  Contact me for anything else you might want to know about either paper or pasta building.  I do have the paper physical characteristics now and I will make them available too upon request.

Here is hoping that someone, somewhere, doing something, at sometime, will be happy for this information or just get a good laugh.  Either way I am happy to serve all the teachers out there.  Ain’t, SolidWorks Great?  Oops!  Is that a word?  Bye.

Richie Williams

iMatter - יולי בספריית החומרים

ספריית החומרים מתארחת בגלריית זהזהזה, במסגרת מתחם פס העיצוב אשר פועל לצד הגלריה.
תצוגת הספרייה פתוחה למבקרי הגלריה בהתאם לשעות פעילותה ולמשך כחודש ימים.זהזהזה גלריה לאדריכלות היא חלל תצוגה ופעילות יחודי המוקדש לתחומי האדריכלות והסביבה הבנויה.
הגלריה פעילה משנת 2006, והציגה עד כה עשרות תערוכות בנושאי אדריכלות, תכנון ועיצוב הסביבה.
הגלריה מארחת פעילויות נוספות כגון הרצאות, מפגשים וערבי שיח.
בגלריה פועלת חנות ספרים המוקדשת לתחומי האדריכלות והעיצוב.


שעות פתיחה גלרייה זהזהזה:ימים שני-חמישי | 19:00-10:00
יום שישי | 16:00-9:00
יום שבת | 19:00-10:00
יום ראשון | סגור

תערוכות במוזיאון חולון

הגל החדש - עיצוב צרפתי עכשווי
התערוכה פתוחה לקהל  |  נעילה: 20/8/11

מטוגן קטן, סופרמרקט קטן, שפם, דוגמית, גודביי-אדיסון - אלה רק חלק מן הכינויים, קולעים וקלים לתפיסה, שבחרו היוצרים הצרפתים לרהיטים ולחפצים שיצרו.

מפתיע לגלות שדווקא בשנים האחרונות, בהן העולם נמצא במשבר כלכלי כה עמוק, צרפת חווה פריחה, שלא נודעה כמותה, בתחום העיצוב. בפרק זמן קצר, נעשתה עבודת מחקר עמוקה, ולאחריה ייצור ושיווק של קולקציות חדשות של רהיטים וחפצים שאפשרו לחשוף ולהנכיח דור חדש של מעצבים.

חמישה מהבולטים שבהם לוקחים חלק בתערוכה זו: א.א. קורן, יונה ווטרין, פייר פברס, סטודיו נוק ופול. הם שונים מאוד זה מזה אבל מאוחדים ברוח של שיתוף פעולה וסולידריות. יחד הם משרטטים קווי מתאר חדשים לעיצוב הצרפתי העכשווי ובוראים ביצירותיהם מניפסט של חופש לביטוי וליוזמה.

הישן החדש - עיצוב בהווה מתמשך
התערוכה פתוחה לקהל  |  נעילה: 10/9/11

הטמעת העבר בהווה בפרקטיקות עיצוב עכשוויות

פולקר אלבוס, אוצר התערוכה

קחו, לדוגמה, את השטיח האוריינטלי, זה המכונה גם שטיח פרסי. בעבור רבים מאיתנו שטיחים מסוג זה הם סמל לבית הבורגני, על הספות, המזנונים והעציצים האופייניים לו. זה סוג המקום בו הקאנצלר קונראד אדנאוור חש בו בבית. מקום בו שומרים אנשים על כללי התנהגות נאותה ועל השולחן ניצבים רק כלי אוכל קלאסיים מתוצרת מייסן או נימפנבורג. אין פריט המייצג באופן חד יותר את צורת 'המגורים' המקובלת מאשר נציג זה המגיע מארצות המזרח והארוג בעבודת יד. עם זאת, הוא נושא איתו מסר שכמעט שאינו מובן היום, כשם שלא היה מובן בעבר. רובנו יודעים שצפיפות הקשרים, החומר ומקור השטיח קובעים את מחירו, אך איננו יודעים הרבה על הדוגמאות המרכיבות אותו.

אך סגנון חיים זה יצא כבר מזמן מן האופנה. זאת ועוד, הדורות האחרונים, ובעיקר אלו שגדלו בחיק הבורגנות המערב-גרמנית של אחרי מלחמת העולם השנייה, זלזלו בכל דבר שקשור לסגנון החיים של הוריהם, אותו הגדירו כצר-אופקים וריאקציוני. אך למרות כל זאת, הם הטמיעו אותו בתת המודע התרבותי שלהם. כך קרה שאותן מוסכמות של עיצוב פנים שייצגו בעבר את הממסד האמיד הפכו, בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, לסמל של רגשות אנטי בורגניים. שכן, מה יכול להיות פרובוקטיבי יותר מאשר לשבת על שטיח אוריינטלי, שנקנה בזול בשוק הפשפשים, במכנסי ג'ינס או עור, ולהדליק ג'וינט?

אולם בכך לא היה די. ה"התנהגות הרעה" של חברי התרבות האנטי-ממסדית חתרה תחת בסיס "החיים הטובים" בגרסתם הממוסדת. הם העזו להיפטר משכיות החמדה שעברו במשפחותיהם מדור לדור בשוקי הפשפשים, ומהר מאד החל שוק השטיחים עצמו לראות בחפצים יקרי הערך האלה מוצרים זולים שנמכרים בהנחה ובכמויות גדולות. גם הסוחרים, ובעיקר סוחרים תורכים, החלו לספק ללקוחותיהם שטיחים מעוטרים חזקים וכביסים שאין להם דבר עם עבודת הלבד הגרמנית המסורתית.

בסיכומו של דבר, כמעט שאין אובייקט שמשמעותו המקורית בתרבות עיצוב הפנים שלנו אבדה באותה מידה כמו זו של השטיח הפרסי - עד כדי כך שאיש לא היה מופתע במיוחד אם מוצר זה, המוכר לעייפה, היה נעלם לחלוטין. אך העובדה היא שזה לא קרה. שטיחים מסוג זה נמצאים כיום בשימוש כפי שהיו מאז ומתמיד, ואולי אף יותר. אך כיום הם משמשים כמודל לרעיונות ומוטיבים חדשים, בהקשר של תרבות עכשווית, מתוחכמת ורב-תרבותית.

המעצבת קתרין זונלייטנר (Sonnleitner), לדוגמא, הפכה את המוטיבים הדקורטיביים המאפיינים שטיחים מסוג זה לפאזל מרובה חלקים במגוון צבעים. המשתמשים בפאזל יכולים להחליט בעצמם כיצד לצרף יחד את החלקים השונים, בכדי ליצור דוגמא אוריינטלית טיפוסית. הם יכולים כמובן גם פשוט לצרף את החלקים השונים יחד בהתאם לצבעם בכדי ליצור רצועות או ריבועים, אך התוצאה במקרה זה תהייה שונה לגמרי, והרבה פחות מעניינת.

גם המעצבת ההולנדית וונדי פלומפ (Plomp) עושה שימוש מתוחכם ומקורי במוטיב השטיח הפרסי, על-ידי הדפסת דוגמאות דקורטיביות וצבעוניות על הדפנות הפנימיות של קופסאות קרטון גדולות. הדפנות המעוטרות מהוות הפתעה נעימה עבור מי שפותח את הקופסה, וה"מסר" שהיא מכילה הוא גם בעל פונקציה שימושית: ניתן לפתוח את הקרטונים ולהשתמש בהם כשטיחוני תפילה, שכן חלקם הפנימי לא ניזוק בדרך כלל במהלך המשלוח. שטיחון התפילה העשוי קרטון, שנועד לשימוש זמני, מבוסס על רעיון חילוני במובהק, וניתן אף לראות בו סוג של כפירה. אך אם ניתן לייצר ולמכור מוצרי פלסטיק תעשייתיים, מדוע לא שטיחונים מקרטון?

לעומת שתי המעצבות האלו, ריצ'רד הוטן (Hutten) משתמש בחומרים ובטכניקה מסורתית בכדי ליצור אייקון חדשני לסגנון החיים הבורגני. בשטיח שמציג הוטן המוטיבים האוריינטלים מופיעים רק בחלקו התחתון והופכים להיות פסים דמויי ברקוד המשתרעים לכל אורכו.. הכותרת שנתן הוטן לעבודה זו, "לשחק עם המסורת", מתארת רק באופן חלקי את האסטרטגיה שבה נוקטים מעצבים צעירים רבים. שכן הם אינם רק משחקים עם המסורת של טיפולוגיה קישוטית מסוימת, אלא גם עם מערכת היחסים שלנו עם העבר, ועם אובייקטים וסגנונות שנתפסו כסמנים של מעמד חברתי גבוה.
 האם העבר אכן עבר?נוכח שפע החומר, לא ניתן לדבר כאן על מגמה, משום שמושג זה מתאר רק תופעה זמנית וחולפת. אין הדבר נכון לגבי ניכוס היצירתי של העבר לו אנו עדים. בתערוכה זו לבדה מוצגות כשלוש פרשנויות נוספות של שטיחים, לא פחות מהודרים אך קלילים, ולא היה קשה למצוא עוד עשרים דוגמאות לכך.

בנוסף, הדור של בני השלושים והארבעים של היום אינו מוכן להסתפק בעיבוד מחדש של דגם ייחודי זה. יתר על כן, הוא מאפשר לסמלים ולעיטורים אחרים מן העבר להשפיע עליו: החל מקרני האייל עד לשעון הקוקייה, מהבארוק ועד לבאוהאוס, ממייסן ועד ממפיס - בקיצור כמעט כל סממן ביתי, מכל סגנון המתבלט בייחודיות כלשהי. כמו-כן הוא משתלט ללא כל פניות על טכניקות 'ישנות', כביכול, דוגמת אריגה, שזירה, רקמה, ניפוח זכוכית, על כל הטכניקות האפשריות של עיבוד עץ באופן ידני, וכמובן גם על החומרים הנלווים כגון עץ לא מעובד המיועד לאלות, ראטאן ואמייל.

העניין בזמנים עברו ובמודלים הצורניים והסגנוניים שאפיינו אותם אינה, כמובן, תופעה חדשה. חשוב לזכור שלאחר גל תרבות המחאה שהתעורר במהלך שנות ה-70, גילו מעצבים צעירים במהלך שנות ה-80, ובפרט הצרפתים והגרמנים שביניהם, עניין כמעט אובססיבי בסגנונות מקומיים. הצרפתים הצעירים, בהנהגת פיליפ סטארק (Starck), הציעו פרשנות חדשנית ומאופקת לסגנון הבורגני של הוריהם. לעומתם, מעצבים מברלין, המבורג, קלן ודיסלדורף היפנו מבט ביקורתי, ואף לגלגני, אל האתמול. בהקשר זה יש להזכיר גם את הזרם הפוסטמודרני, ובמיוחד את הביטוי שקיבל בתחום הארכיטקטורה, שבו שפע של מוטיבים קלאסיים כגון קימורים ועמודים יצרו אינספור חזיתות דומות, שכל אחת מהן מהווה מעין פנתיאון סמלי וגדוש יתר על המידה.

האם ניתן להתייחס למגוון סגנונות כחלק מעבר שהיה ואיננו עוד? כן ולא. שכן אפקט ההזרה, או ההרחקה, שיצרה תרבות שוקי הפשפשים של שנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה ביחס לסגנונות היסטוריים שונים, כמו גם המסרים הברורים שאפיינו את העיצוב של שנות ה-80 ואת העיצוב הפוסטמודרני, על המנייריזם האינסופי שלו, התבססו על מערכת יחסים מובנית למדי עם מודלים צורניים בעלי מטען היסטורי, ועל אידיאולוגיה שהתפתחה באופן פחות או יותר מודע. אך מבנה-על תיאורטי מן הסוג שעליו התבססו מגמות העיצוב האלו חסר בעולם העיצוב העכשווי, שבו קיים מגוון הטרוגני של סגנונות מן העבר. כיום, לא ניתן להצביע על אף מניפסטו או סידרה של הנחות יסוד ביחס למהות העיצוב, ואפילו לא על תחושה קולקטיבית של התחלה חדשה. עובדה זו קשורה לכך שמניפסטים והלכי רוח קולקטיביים מתבססים בדרך כלל על דחייה מוחלטת של ה"ישן" (ר' ערך מודרניזם או דקונסטרוקטיביזם). אך המעצבים המשתתפים בתערוכה אינם עסוקים בדחייה דומה של העבר, כפי שמבהירות העבודות העוסקות במוטיב השטיח הפרסי. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העניין בכל אותם מוטיבים היסטוריים, כגון קרני צבאים ושעוני קוקיה, רהיטים וחפצים בסגנון הבארוק או הבאוהוס, פורצלן תוצרת מייסן ואובייקטים בסגנון ממפיס? האם מדובר בהעדר כללי של אידיאולוגיה, שאותו ניתן להוכיח על-ידי בחינה מדוקדקת יותר של דוגמאות נוספות? ומהו, אם בכלל, המכנה המשותף למעצבים המתעניינים בכל אותם שרידים מן העבר?

מהבארוק ועד לבאוהאוס
בכדי לענות על השאלות האלו, מתבקש לבחון כמה עבודות נוספות מבין אלו המוצגות בתערוכה "הישן החדש". המעצבת סילביה קניפל
(Knüppel), לדוגמא, מעצבת ארונות שמקור ההשראה שלהם הוא מזנונים וארונות עשויים עץ כהה, כבד ומאסיבי ומעוצבים בסגנון בארוק פופולארי בשם "סגנון גלזנקירשן". במבט ראשון, נדמה שגרסתה העכשווית של קניפל, שנקראת "העצלן", גם היא אינה קלילה במיוחד. אך למעשה, הארון הכבד למראה פוסל מגוש מאסיבי של חומר מוקצף, והוא משולל דלתות, מגירות, או חלל פנימי. למרות זאת, עדיין ניתן להשתמש בו: המעצבת חצבה לתוך גוש החומר סדרת חללים, שבהם ניתן להניח חפצים מסוגים שונים: בגדים (אם כי אולי לא חליפות מגוהצות), עיתונים, תקליטורים ותכשיטים - כמעט כל דבר שנמצא בבעלות אנשים צעירים, ושהם אינם יודעים היכן בדיוק להניח. אמנם אין זה ארון עץ מסורתי, אך הוא מאפשר למשתמש בו להשליט סדר בחפציו, ועדיין מזכיר לנו את האידיאלים של דור הסבים.

"סירי הפולקה" של המעצבות האוסטריות מארי ראהם (Rahm) ומוניקה זינגר (Singer) בהחלט מאזכרים את המטבחים של דור הסבתות. אך מהר מאד, ניתן להבחין בכך שאלו אינם כלים שעברו במשפחה מדור לדור. ראהם וזינגר יוצרות וריאציות שונות על מוטיב הידית. קולקציית הכלים שלהן - שני סירים, מסננת, כוס ואגרטל - מכילה מספר רב של ידיות שונות, שרובן מעוגלות. אך הידיות אינן משמשות לקישוט בלבד, אלא גם מגדירות מחדש כלים שונים הנמצאים בשימוש יומיומי. במקרה של המסננת, לדוגמא, ראהם וזינגר חיברו את הידיות לבסיס הכלי, וכך הפכו אותו למעין קערה שניתן להציב על משטח עבודה.

גם קרני צבאים, שעיטרו בעבר טירות אצילים, הן מוטיב עיצוב מסורתי המשולל כל שימוש מעשי. כיום, קרניים מסוג זה, כמו שטיחים עשויים פרוות דוב, הם מחוץ לתחום עבור מעצבים עכשוויים. אך שלישיית המעצבים השוויצרית-בלגית-צרפתית BIG GAME (גרגואר ז'אנמונו, אלרי פטי ואגוסטין סקוט דה מרטינוויל) רואה את הדברים באור אחר. הפרשנות שהם מציעים לאובייקטים שהוצגו בעבר כשלל משדה הציד היא ידידותית לחיות וכן גם מקורית, פשוטה וזולה. ה"חיות" שיצרו מעצבים אלו עשויות ממשטחי דיקט שנחתכים זה על זה, כך שקווי המתאר שלהם נראים כמו ראש של דישון או צבי אדום. כל מי שנתקל בזוג קרניים כאלה יכול לשמוח על כך שחיה אמיתית לא הקריבה את ראשה למען המוצר, ולברך על קיומה של אלטרנטיבה קלילה יותר.

אין מתכון אחד ויחידגישה דומה מיושמת לא רק ביחס לחלק מהסמלים המוכרים ביותר של עולם עיצוב הפנים, אלא גם ביחס לסמל המוכר ביותר של תרבות העיצוב - הכסא. בתערוכה זו בלבד כלולות כ- 23 וריאציות שונות על מוטיב הכסא. כך, למשל, כיסא עתיק ומהוה זוכה לחיים חדשים באמצעות שימוש בנייר דבק (COMPANY); דוגמא נוספת היא כסא לבן עשוי מגזעי עצים מסוקסים ומצופה לקה, שנראה כמו רהיט בהשראת סגנון הבארוק (Bo Reudler). במקרים מסוימים, הכסאות הם פשוט צורות עשויות חומר מוקצף, שמשווה להם מראה של רהיטים בחדר הלבשה מפואר (Frank Willems); במקרים אחרים, חומרים כגון מתכת גלית, פוליפרופילן או דיקט מוחלפים בראטאן.

אך למרות ריבוי האסטרטגיות והחומרים, כמו גם המודלים שלייצורם הם משמשים, המשותף לכולם הוא קונספט עיצובי ממוקד, מדויק, ועקבי. כל עבודה מבוססת על אסטרטגיה אחת בלבד, כמו למשל השימוש בחומר מסוים בכדי לתת פירוש חדש לפריט עיצוב קיים. וברגע שאנחנו מתרגלים לשינוי שמתחולל באובייקט המוכר, נשאלת השאלה: למה לא? למה לא להשתמש בנייר דבק בכדי להסתיר את הכרית המהוהה, למה לא להחליף עיטורים בסגנון בארוק בעץ מסוקס, ולמה לא להשתמש בחומר כמו ראטאן בכדי ליצור צורות חדשניות שמחקות באופן פארודי עיצובים קלאסיים של טונט (Thonet), פנטון (Panton) ואימס (Eames)?

אך לפני שאנחנו מסיקים מסקנות בנוגע למכנה משותף אפשרי, כדאי גם להפנות את המבט אל העבר הקרוב, ששייכותו אל עולם ה"מסורת" אינה מובנת מאליו כמו זו של קרני צבאים, רהיטים מתקופת הבארוק, שטיחים פרסיים או כלי אמייל. ואכן, עידן המודרניזם, שאופיין על-ידי שינויים רדיקליים בתחום הארכיטקטורה והעיצוב, עדיין מוגדר כ"עכשווי". המעצבים בלסיוס אוסקו (Osko) ואוליבר דייכמן (Deichmann) בחנו את אחד הפרוטוטיפים של העיצוב ה"מודרני", כסא התמוכה (cantilever) של מרסל ברוייר ומארט סטאם
(Stam). בשנת 2009, הציגו אוסקו ודייכמן את פיתוחם המבריק לאותו כסא מודרניסטי, שלו קראו "כסא הקש". הרעיון מדהים כל כך מכיוון שרק פרט אחד בכסא המוכר שונה, אך היה זה הפרט המכריע: בכסא החדש, הצללית המוכרת אינה מיוצרת באמצעות מסגרת עשויה מוט מתכת מכופף, אלא באמצעות מוט שקופל בזווית של 45 מעלות, כמו קש לשתייה, בכדי לצור סדרת זוויות של 90 מעלות. וזה אפילו עובד, לפחות במודלים הראשונים שלא יוצרו עדיין בייצור המוני. אך גם אם גרסה עכשווית זו לכסא התמוכה הקלאסי לא תיוצר בעתיד בגרסה תעשייתית, אוסקו ודייקמן הצליחו לקחת צעד אחד קדימה את אחד המודלים הצורניים והסגנוניים המוכרים ביותר בתרבות העכשווית, באמצעות החלפת עיקרון צורני אחד - מוטות הפלדה המכופפים של כסא התמוכה - בעיקרון חדש. הצללית נותרת כפי שהייתה, וההבדל היחידי הוא שנקודות החיבור הן מקופפות ולא מעוקלות. וזה הכול. פשוט נהדר.

מבט שאינו מקדש את העבר

נוכחות העבר, או ליתר דיוק נוכחות הצורות המאפיינות את העבר, מורגשת בכל אחת מן העבודות המוצגות בתערוכה. המודל שעליו מבוססת כל עבודה ניתן בקלות לזיהוי, אך לעולם אינו מועתק אחד לאחד. הוא אינו מופיע כסמן של תקופה היסטורית, או כציטוט פנים-אמנותי שיכול אולי לרגש קהל מסוים. העבר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהקשר זה, אינו זוכה לאידיאליזציה, אך גם אינו הופך מושא ללעג. כפי שמעידות הדוגמאות שנבחנו במאמר זה, צורות מן העבר שבות אל ההווה באופן שהופך אותן לנגישות ומתאימות לשימוש יומיומי. התוצאה היא עבודות עכשוויות בעליל, הן מבחינת תהליך העיצוב והן מבחינת המבנה, החומרים, טכנולוגיות הייצור, והשימוש לו נועדו. עם זאת, ניתן לתאר אותן כסדרה של מעין "פרקי המשך" לטכניקות וצורות מסורתיות, שמתבססות על תפיסת העבר כסוג של מאגר ממנו ניתן לשאול רעיונות שונים. ה"מוצגים" שמכיל מאגר זה כולם מוכרים כאותנטיים וניתנים בקלות לזיהוי, וכולם בעלי מטען רגשי מסוים. העיצוב המחודש לו הם זוכים משקף כמובן גם מגמות חברתיות משתנות - כפי שהדבר בא לידי ביטוי, לדוגמא, בפרשנות החדשה למוטיב קרני הצבי. בסיכומו של עניין, אין דבר המצביע באופן ברור יותר על מחויבותם של מעצבים עכשוויים להווה כמו השימוש הווירטואוזי, המתוחכם והלא מקדש שהם עושים בהישגי העבר.

סולידוורקס- סדרה מצולמת

בלינק הבא תמצאו את אחת מהסדרות המרתקות שקיימות באינטרנט:
http://www.solidworks.com/pages/programs/letsgodesign/
קבוצה של מעצבים ומהנדסים מתכננים מוצרים חדשים בשיתוף הגולשים.
יפה לראות את כל שלבי התכנון. הנה דוגמית:

The Making of The Pentultimate

In early 2007, I made a pencil sketch of a deep cut vertex turning icosahedron puzzle. I later realized this ground had been covered by others before in dodecahedron form, including Christopher Pelley, who coined the name "Pentultimate".

The first Pentultimate was completed on March 19th at around 8 PM.

Here's a little back story on how this puzzle was created.

The Pentultimate mechanism is made of of 20 triangular and 12 pentagonal shard-like pieces. Every piece has 12 built in female grooves at 12 different vertical levels.

The grooves line up when the pentagonal pieces and the triangular pieces are placed together as shown.

Each pentagon owns one level of the track, and has male tabs protruding from one single distinct level. The tabs fit in the grooves of all the other parts.

Since each pentagon has male tabs at a distinct level, any pentagon can pass by any other pentagon, and the male tabs won't collide, being at different levels.

The male tabs (of 12 sizes) are modeled separately, and are designed to fit at their one distanct level perfectly. Shown here is the model for one of the tab levels.

Because the parts contained multiple complex undercuts, they were broken up into machinable slices. The slices were imported into Maya as polygon geometry, and custom software was used to lay them out efficiently for milling and also add post support geometry.

The software automatically positions the parts for conservation of material, and determines how many support posts to add based on the part size.

The triangles were done first. 13 different triangle sizes were modeled in Solidworks, as well as a triangular cap which adds the pentultimate vertex. Note the hole in each part. The hole has been carefully sized to thread to a #2 screw that will hold the stack of parts firmly together.



The triangles were machined from sheets of black ABS plastic. One sheet of triangles makes 8 full triangle stacks. One side was machined first, and then positioning pins were drilled and used to accurately flip the material over to machine the other side.

Each side took about a week for the machine to finish. Because of the long machining time, I decided to cast parts later to avoid machining all the pieces needed.

Once both sides of a row of parts were finished, the support bars were cut and sanded off.

This photo shows a few of the triangle master parts stacked up, with a penny in the photo for size reference.

The same procedure was followed for the pentagons. The 13 different pentagon sizes were CAD modeled and laid out in custom software with supports for machining. This sheet produces 3 full pentagon stacks. Only one set was machined though, once I decided to cast parts in urethane to save time.

Seeing how they stack up:

Lego bricks were used to build retaining walls around the parts, leaving 1/2 to 3/4 of an inch around the parts

Soft white sulfur-free oil based clay was used to build the parting line. The clay separation must be as clean as possible to get flash-free castings later.

Once all the parts were prepared with clean parting lines and Lego walls, they were ready for silicone.

The silicone I used was a 2 part system with a 10:1 ratio by weight. After calculating the volume needed to fill my molds, I prepared the right amount of silicone.

After 24 hours, the molds were turned upside down, and the clay was removed. The silicone was uniformly coated with petroleum jelly.

Silicone will stick very well to silicone, so it's important to use the right rubber to rubber release.

My first batch of pentultimate molds were unusable because I used a universal release, and my molds glued shut.

14 individual 2 part molds were created from the machined masters.

I used alumilite black to cast the parts. Electrical tape was used to clamp the molds without deforming the silicone much.

I rotated the molds through a 5 stage assembly line; warming, preparing, pouring, curing, and removing.

Once cured, the parts were removed from the molds, and flashing was removed with a razor blade. Each part was then re-drilled with the appropriate size screw hole.

Only 430 left to go.

Parts were sorted into tackle boxes to keep them organized. Casting the parts took a few weeks to complete.

The tabs were all machined, since only one sheet of parts would be needed. Tabs of same size were laid out in rows, so that mill tool sizes could be changed for the smaller parts.

The smallest tabs required a 1/32 inch end mill.

To hold the parts in straight stacks for fastening together with a screw, jigs were required. The jigs were designed in Solidworks, keeping their size under the size of a "two-by-four".

Then the jigs were machined from soft wood stock.

The parts were stacked up inside the jig.

And the jig was clamped shut for driving the screw.

A jig was also made for the pentagonal pieces.

The pieces were stacked carefully inside.

And then a screw was driven through all the parts in the stack to fix them together.

Once all the parts and jigs were made, they were assembled with the correct size and length screw.

 At this point, I discovered an error in machining, and realized that each triangle part was 0.13 mm too thin. The difference is very small, but the error stacks up.

Luckily, nylon washers were available at this thickness, so I used one between each triangle part.

את המשך השיעור ניתן לראות כאן